אחיו של קוטייר עודה זוכה מאיומים על פרקליט: המצלמות סתרו חלקים מכתב האישום

בית משפט השלום בתל אביב זיכה את שרחביל עודה מעבירת איומים שיוחסה לו בעקבות עימות מילולי עם פרקליט מפרקליטות מחוז תל אביב.

שרחביל עודה הוא אחיו של קוטייר עודה, המזוהה על ידי מערכת אכיפת החוק כראש ארגון פשיעה מג׳לג׳וליה ומרצה 18 שנות מאסר לאחר שהורשע, בין היתר, בסיוע לרצח, בעבירות סחיטה, נשק ואלימות. קוטייר לא הורשע בעבירה של ניהול ארגון פשיעה, לאחר שסעיף זה הוסר במסגרת הסדר הטיעון.

הכרעת הדין אינה עוסקת רק בשאלה אם המילים שאמר נשמעו מאיימות: סגן הנשיאה אור ממון קבע כי שורה של עובדות שתוארו בכתב האישום לא הוכחו, ובכמה נקודות סרטון האבטחה מבית המשפט הציג תמונה שונה ואף הפוכה.

לפי כתב האישום, עודה ומלוויו עמדו בסמוך לפרקליט, אחד מהם קילל אותו, עודה התקרב אליו, הניף את ידיו והמלווים הקיפו את הפרקליט. לאחר שמיעת הראיות וצפייה בתיעוד קבע בית המשפט כי חלקים משמעותיים מהתיאור הזה אינם תואמים את שנראה בסרטון.

כתב האישום תיאר התקרבות — הסרטון הראה את ההפך

האירוע התרחש ב־29 באוגוסט 2022 לאחר דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. במהלך הדיון נדחתה בקשה שהגיש עודה, והוא יצא מהאולם כשהוא כועס. זמן קצר לאחר מכן התפתח בינו לבין הפרקליט שיח ליד המעליות.

כתב האישום טען כי עודה ומלוויו עמדו במרחק של כשני מטרים מהפרקליט. אלא שלפי ממון, סרטון האבטחה הראה כי בשלב הרלוונטי המרחק היה יותר משבעה מטרים. גם הטענה שלפיה כל המלווים עמדו יחד עם הנאשם לא תאמה את התיעוד.

הפער הבולט ביותר נגע לשאלה מי התקרב למי. כתב האישום תיאר את עודה כמי שהתקרב לפרקליט, אך הסרטון הראה דווקא את הפרקליט מרים את ראשו מהטלפון, פוסע מספר צעדים לעבר המקום שבו עמד עודה ומתחיל בשיח.

הנאשם עצמו אמר כבר בחקירתו במשטרה כי לא התקרב לפרקליט וביקש מהחוקרים לבדוק את המצלמות. בית המשפט קבע כי למרות זאת, התיעוד לא נוצל כראוי במהלך החקירה כדי לבדוק את גרסתו לפני הגשת כתב האישום.

גם הידיים, המלווים והקללה נראו אחרת

כתב האישום טען כי במהלך השיחה עודה "הניף את ידיו" וכי המלווים "סובבים" את הפרקליט. לפי הסרטון, עודה נראה מרים יד אחת שבה החזיק טלפון נייד, ובית המשפט לא מצא בכך תנועה מאיימת. חלק מהאנשים שהיו במקום אף נראו מתרחקים מהפרקליט בזמן השיחה.

הפרקליט עצמו אישר בעדותו כי עודה לא התקרב אליו באופן מאיים, לא הניף ידיים לעברו, לא הרים את קולו ודיבר בצורה שקטה ומנומסת.

גם הטענה שאחד המלווים קילל את הפרקליט עוררה קושי. הסרטון היה ללא קול, האדם שעשוי היה לומר את הדברים לא אותר ולא נחקר, ולא הוכח שהוא בכלל היה קשור לעודה. בית המשפט קבע שלא הוכח גם שהקללה כוונה לפרקליט או שהנאשם שמע אותה.

"זה הכי אישי שיש" — מה בעצם התכוון הנאשם?

לאחר שהוסרו חלק ניכר מעובדות ה"מעטפת", נותרה השאלה המרכזית: האם הדברים שאמר עודה עצמם היוו איום פלילי. לפי העדויות, הוא אמר לפרקליט בין היתר כי "מה שהיה עכשיו זה הכי אישי שיש" והתלונן שרק ממנו נדרשו אישורים ושעות טיפול שלא נדרשו מאחרים.

הפרקליט הבין בזמן אמת שהמילה "אישי" עשויה להתייחס אליו — כלומר שהנאשם חושב שהוא פועל נגדו באופן אישי. עודה טען מנגד כי התכוון לעצמו: הוא הרגיש שהתביעה מתייחסת אליו באופן שונה בגלל זהותו ושם משפחתו, וכי נאשמים אחרים קיבלו תנאים דומים ללא הקשיים שהוצבו בפניו.

בית המשפט מצא חיזוק לגרסתו של עודה דווקא בתיעוד שכתב הפרקליט זמן קצר לאחר האירוע. שם נרשם כי עודה אמר "זה הכי אישי שיש כי זה אני", ובהמשך השתמש בלשון רבים כשדיבר על פעולות התביעה. ממון קבע שההקשר תומך בכך שה"אישי" התייחס לתחושת הקיפוח של הנאשם ולא לאיום אישי כלפי הפרקליט.

גם הפרקליט עצמו העיד שהתלבט אם בכלל להגיש תלונה ולא ידע בוודאות למה התכוון עודה. הוא הסביר שאחת האפשרויות מבחינתו הייתה שהנאשם פשוט כעס בעקבות הדיון ויירגע, אך החליט לפנות למשטרה כדי שהעניין ייבדק.

בית המשפט: החקירה לא ביררה את התמונה המלאה

הכרעת הדין כוללת ביקורת חריפה על עבודת החקירה. לפי ממון, עדים מהותיים לא נחקרו, אנשים שנראו בסרטון לא אותרו, הסרטון לא הוצג לנאשם במהלך החקירה אף שביקש לבדוק את המצלמות, וגם הפרקליט לא התבקש לצפות בתיעוד ולהתייחס לפערים בין זיכרונו לבין מה שנראה בו.

השופט כתב כי מדובר ב"כתב אישום לקוי" שקדם לו הליך חקירה לקוי שלא פעל כראוי לבירור האמת. לדבריו, בחלק מהנקודות לא רק שהעובדות שיוחסו לנאשם לא הוכחו — הראיות הראו שהמציאות הייתה הפוכה.

עם זאת, ממון הבחין בין הביקורת על החקירה לבין עדותו של הפרקליט. הוא קבע שהפרקליט העיד בכנות ולא ניסה להשחיר את הנאשם או להעצים את האירוע. דווקא העובדה שתיעד את הדברים במהירות והודה בספק שהיה לו לגבי כוונת הנאשם תרמה למסקנה המזכה.

מתי מילים הופכות לאיום פלילי?

סעיף 192 לחוק העונשין דורש איום בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו של אדם, לצד כוונה להפחיד או להקניט.

בהסתמך על הפסיקה, הזכיר בית המשפט כי לא די בכך שהאדם ששמע את הדברים חש פחד בפועל. השאלה אם ביטוי מהווה איום נבחנת גם באופן אובייקטיבי ובהקשר שבו נאמרו הדברים, ויש לבחון את המסר שהביטוי נשא ואת הנסיבות שבהן נאמר ונקלט.

בנוסף נדרש להוכיח את היסוד הנפשי של הנאשם — כוונה להפחיד או להקניט, או מודעות ברמה הנדרשת לכך שדבריו יביאו לתוצאה כזו. במקרה הזה קבע ממון כי דבריו של עודה לא נאמרו מתוך מטרה לאיים על הפרקליט.

זיכוי מלא

ב־4 באוקטובר 2026 הורה בית משפט השלום בתל אביב על זיכויו המלא של שרחביל עודה מעבירת האיומים שיוחסה לו.

עו"ד שרון זלינגר, שייצג את עודה בהליך, מסר לטריבונל בעקבות פסק הדין:

הכרעת הדין ממחישה את החשיבות של בחינת אמירה בתוך ההקשר המלא שבו נאמרה. גם כאשר אדם חש מאוים באופן אמיתי, עדיין נדרש בית המשפט לקבוע אם הדברים עומדים במבחן האובייקטיבי של עבירת האיומים ואם הוכחה הכוונה הפלילית הנדרשת.

אלא שבמקרה הזה הזיכוי נשען גם על רובד ראייתי רחב יותר: סרטון שהיה בידי החוקרים חשף פערים מהותיים בין נוסח כתב האישום לבין האירוע כפי שתועד, ובית המשפט קבע כי פעולות חקירה בסיסיות שלא בוצעו בזמן אמת היו יכולות לשנות את האופן שבו התיק נבנה מלכתחילה.