בית המשפט העליון החמיר את עונשו של נהג מונית שהורשע באונס ובמעשים מגונים בנוסעת, והעמיד את תקופת מאסרו על שש שנים במקום ארבע שנים וחצי שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
הרכב השופטים יעל וילנר, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין דחה את ערעורו של המורשע על עצם ההרשעה, וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.
עובדות המקרה
לפי פסק הדין, באפריל 2023 יצאה צעירה כבת 20 ממועדון בתל אביב עם חברה. השתיים עלו למונית, והחברה ירדה תחילה ברמת גן. לאחר מכן המשיכה הנסיעה כאשר המתלוננת נותרה לבדה עם הנהג בדרכה לביתה.
בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המתלוננת שלפיה במהלך המשך הנסיעה ביצע בה הנהג שורה של מעשים מיניים ללא הסכמתה, ובהם מעשים מגונים ואינוס באמצעות החדרת אצבעות. לפי קביעות הערכאה הדיונית, המתלוננת ביקשה ממנו להפסיק, אך המעשים נמשכו.
הנהג מסר גרסה שונה וטען כי דווקא המתלוננת הייתה זו שיזמה מגע מיני. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו וקבע כי היא הייתה בלתי עקבית וכי התפתחה לאורך החקירה וההליך.
הודעות בזמן אמת חיזקו את גרסת המתלוננת
אחד המרכיבים המרכזיים שעליהם נשענה ההרשעה היה מערך הודעות ששלחה המתלוננת זמן קצר לאחר האירוע. בית המשפט המחוזי הסתמך, בין היתר, על הודעות ששלחה לחברתה ולבן זוגה זמן קצר לאחר שירדה מהמונית.
השופט שטיין קבע כי הדברים נכתבו באופן ספונטני ובזמן אמת, וכי הם לא רק מחזקים את עדותה של המתלוננת אלא מהווים גם ראיה עצמאית בזמן אמת למצב שבו הייתה לאחר האירוע.
לצד ההודעות, התחשב בית המשפט גם בתלונתה המיידית של המתלוננת ובעדות אמה על מצבה הנפשי לאחר האירוע.
העליון: אין עילה להתערב בממצאי המהימנות
המערער ביקש מבית המשפט העליון להפוך את ההרשעה וטען לחפותו. אלא שהעליון קבע כי אין הצדקה להתערב בקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי, שנהנה מהתרשמות ישירה מהעדים.
השופט שטיין הדגיש כי בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת, בעוד גרסת המערער נמצאה בלתי עקבית ואף נסתרה בחלקה על ידי ראיות אובייקטיביות.
בסופו של דבר נקבע כי הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו הוכחה מעבר לספק סביר, ולכן ערעורו על הכרעת הדין נדחה.
ומה לגבי מחדלי החקירה
המערער העלה שורה של טענות למחדלי חקירה. בין היתר נטען כי לא נאסף תיעוד מסוים ממצלמות, כי לא מוצו בדיקות אפשריות וכי חלק מפעולות החקירה לא בוצעו באופן מיטבי.
בית המשפט העליון קבע כי גם אם היו פעולות חקירה שהיה ניתן לבצע בצורה טובה יותר, אין בכך כדי ליצור ספק סביר באשמת המערער.
ביחס למצלמת אבטחה שהייתה עשויה לתעד חלק מהאירוע בשלב הירידה מהמונית, נקבע כי הסיכוי שהיה בתיעוד כדי להפריך או לאשר את עיקר המחלוקת היה נמוך, ולכן המחדל לא ערער את התשתית הראייתית שעליה נשענה ההרשעה.
המדינה ערערה על קולת העונש
בית המשפט המחוזי גזר על המערער ארבע שנים וחצי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי, פיצוי לנפגעת העבירה ופסילת רישיון נהיגה למשך שלוש שנים מיום שחרורו.
המדינה סברה כי העונש מקל יתר על המידה והגישה ערעור על גזר הדין. העליון קיבל את עמדתה וקבע כי חומרת העבירות, נסיבות ביצוען והפגיעה בנפגעת מצדיקות תקופת מאסר ארוכה יותר.
השופט שטיין כתב כי אילו היה גוזר את העונש מלכתחילה, היה משית על המערער עשר שנות מאסר בפועל. עם זאת, בשל הכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם נאשם במסגרת ערעור המדינה, הוחלט להעמיד את המאסר על שש שנים.
"אונס הוא אונס הוא אונס" — והמחלוקת בין השופטים
מעבר לתוצאה בעניינו של המערער, פסק הדין כולל מחלוקת עקרונית בין שופטי ההרכב באשר לדרך שבה יש לבחון את חומרת עבירת האינוס לצורך הענישה.
השופט שטיין הסתייג מהבחנה בין סוגים שונים של אינוס בהתאם לאופן שבו בוצעה החדירה. לדבריו, חומרת כל מעשה צריכה להיקבע בעיקר לפי הפגיעה הפיזית והנפשית בנפגעת ולפי נסיבותיו.
השופט עופר גרוסקופף הסכים לתוצאה שאליה הגיע שטיין, אך הסתייג מהניסוח הגורף. לדבריו, נסיבות ביצוע העבירה הן חלק מרכזי בקביעת מתחם הענישה, ולא ניתן לקבוע מתחם אחד ואחיד לכל עבירות האינוס.
גרוסקופף הדגיש כי במשפט הפלילי קיימת שונות ממשית בין מקרים, וכי עקרון ההלימה מחייב להתחשב במכלול נסיבות המעשה ובמידת האשם של העבריין.
השופטת יעל וילנר הצטרפה לתוצאה ולעיקרי חוות דעתו של שטיין, אך הוסיפה כי היא מצטרפת גם להערתו של גרוסקופף שלפיה יש לשקול, לצד הפגיעה הפיזית והנפשית בנפגעת, גם את מכלול נסיבות המקרה.
המאסר הוחמר לשש שנים
בסיום פסק הדין נדחה ערעורו של המערער על כל רכיביו, ואילו ערעור המדינה התקבל.
תקופת המאסר הועמדה על שש שנים בפועל, במקום ארבע שנים וחצי. יתר רכיבי העונש שנקבעו בבית המשפט המחוזי נותרו ללא שינוי.
פסק הדין משלב אפוא שתי קביעות מרכזיות: אישור מלא של ההרשעה על בסיס ממצאי המהימנות והראיות שנאספו בזמן אמת, לצד החמרה משמעותית בעונש ומחלוקת עקרונית בתוך ההרכב באשר לאופן שבו יש ליישם את עקרון ההלימה בעבירות אינוס.
