בית המשפט העליון קבע כי סוכנות נסיעות אינה רשאית לנכות דמי טיפול מתוך כספי ההחזר שמגיעים לנוסע כאשר חברת התעופה היא שביטלה את הטיסה. בכך הפך העליון את פסקי הדין של בית המשפט לתביעות קטנות ושל בית המשפט המחוזי, שקבעו כי ניתן לגבות את דמי הטיפול כאשר הדבר הוסכם מראש בחוזה עם הנוסע.
פסק הדין ניתן בערעורו של נוסע שרכש באמצעות איסתא כרטיס טיסה של וויז אייר לוורשה תמורת 1,087 שקל. לאחר שהטיסה בוטלה, קיבל מאיסתא 911 שקל בלבד. החברה הסבירה כי ניכתה 30 דולר כדמי טיפול, בהתאם לתנאי ההתקשרות, וסכום נוסף של 17 דולר שלטענתה לא הושב לה בידי חברת התעופה.
המחלוקת שהגיעה עד לעליון
הנוסע הגיש תביעה קטנה ודרש את מלוא ההחזר. במהלך הדיון הסכימה איסתא להשיב לו את 17 הדולרים שלא הועברו לה לטענתה, ולכן המחלוקת הצטמצמה לשאלה עקרונית אחת: האם הייתה רשאית לנכות 30 דולר כדמי טיפול מכספי ההחזר.
בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי איסתא הייתה רשאית לגבות את הסכום, בין היתר משום שתנאי ההתקשרות אפשרו גביית דמי טיפול גם במקרה שבו הביטול נעשה בידי חברת התעופה. בקשת רשות ערעור שהגיש הנוסע לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא.
אלא שבית המשפט העליון החליט לדון בבקשה כבערעור. השופטת גילה כנפי-שטייניץ ציינה כי מדובר בשאלה צרכנית בעלת השלכות רחבות, במיוחד בתקופה שבה ביטולי טיסות הפכו שכיחים, וכאשר בתי משפט שונים הגיעו לתוצאות מנוגדות בסוגיה.
החוק מחייב השבה מלאה
חוק שירותי תעופה קובע כי במקרה של ביטול טיסה זכאי הנוסע להשבת הסכום ששילם עבור כרטיס הטיסה, לרבות אגרות, היטלים, מסים ותשלומי חובה. כאשר הכרטיס נרכש דרך סוכנות נסיעות, החוק מחייב את הסוכנות לסייע לנוסע במימוש זכאותו מול חברת התעופה.
החוק גם קובע כי אין להתנות על הוראותיו אלא לטובת הנוסע. לכן, לפי העליון, עצם העובדה שהנוסע הסכים בחוזה לתניה המאפשרת גביית דמי טיפול אינה מספיקה, אם אותה תניה גורעת מזכות שהחוק העניק לו.
ההיתר מתקופת הקורונה פקע
אחד הנושאים המרכזיים בפסק הדין היה תיקון זמני שנחקק בתקופת הקורונה. באותה תקופה התיר החוק במפורש לסוכנויות נסיעות להפחית מההחזר סכום עבור שירותיהן, כאשר הדבר הוסכם מראש עם הנוסע.
אלא שהוראת השעה פקעה במרץ 2021. העליון קבע כי ההיתר שניתן בתקופת הקורונה לא רק הבהיר דין שהיה קיים ממילא, אלא יצר היתר חדש וזמני שנועד להתמודד עם המשבר החריג בענף התעופה.
לפי פסק הדין, העובדה שהמחוקק בחר להתיר באופן מפורש את הניכוי לתקופה מוגבלת מלמדת כי לאחר פקיעת ההיתר חזר הדין המקורי למקומו — ולפיו יש להעביר לנוסע את מלוא ההחזר.
סוכנות הנסיעות היא "צינור" להעברת הכסף
העליון הדגיש כי סוכנות הנסיעות אינה הגורם שחב מלכתחילה בהחזר הכספי. תפקידה הוא לסייע לנוסע לקבל מחברת התעופה את הכספים שמגיעים לו ולהעבירם אליו.
השופטת כנפי-שטייניץ תיארה את הסוכנות כ"חוליית ביניים" וכ"צינור להעברת כספי ההשבה". לדבריה, מרגע שכספי ההחזר הגיעו לידי הסוכנות, היא אינה רשאית לגרוע מהם לפני העברתם לנוסע.
בית המשפט הדגיש כי אין בכך כדי להפוך את סוכנות הנסיעות לערבה לתשלום מצד חברת התעופה. אם חברת התעופה לא השיבה סכום מסוים, הסוכנות אינה נדרשת להשלים אותו מכיסה. האיסור חל כאשר הכספים כבר הועברו אליה עבור הנוסע.
ומה לגבי העבודה של סוכנות הנסיעות?
איסתא טענה כי אין היגיון בכך שסוכנות הנסיעות תידרש לבצע עבודה ללא תמורה. העליון דחה את הטענה וקבע כי הסיוע לנוסע בקבלת ההחזר הוא חובה שהחוק עצמו מטיל על הסוכנות, כחלק מהשירות שהיא מעניקה.
השופטת דפנה ברק-ארז הוסיפה כי אין מניעה מסוכנויות הנסיעות להביא את העלויות האלה בחשבון מראש בעת תמחור השירות וההזמנות. כלומר, פסק הדין אינו מונע מהסוכנויות לתמחר את שירותיהן, אלא קובע שאין לנכות את דמי הטיפול מתוך כספי ההחזר המגיעים לנוסע במקרה של ביטול מצד חברת התעופה.
איסתא תחזיר את דמי הטיפול
שלוש שופטות ההרכב — גילה כנפי-שטייניץ, יעל וילנר ודפנה ברק-ארז — הסכימו לתוצאה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסקי הדין של הערכאות הקודמות.
איסתא חויבה להשיב למערער את דמי הטיפול שנוכו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, וכן לשלם לו הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
