בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל שני ערעורים שהגיש יוסף הקרי, ביטל את הרשעותיו ב־105 עבירות של העמדת או החניית כלי רכב שרישיונם פקע, וזיכה אותו מן העבירות שיוחסו לו בשני ההליכים. פסק הדין מבטל גם את גזרי הדין שבמסגרתם הוטלו עליו קנסות בסך כולל של 100 אלף שקל, וכן הוצאות משפט בסך 2,500 שקל באחד ההליכים.
ההכרעה של השופטת לימור ביבי, שניתנה ב־6 באוקטובר 2026, אינה קובעת שמותר להעמיד ברחוב רכב ללא רישיון בתוקף. להפך: חלק מהטענות המשפטיות שהעלה המערער נדחו. הזיכוי התבסס על עניין אחר ומכריע — הדרך שבה ביקשה התביעה להוכיח כי רישיונות כלי הרכב אכן פקעו.
105 דוחות על כלי רכב ברחובות יחיעם וורד
שני ההליכים החלו בעשרות הודעות תשלום קנס שרשמו פקחי עיריית תל אביב לכלי רכב שהיו רשומים על שמו של הקרי וחנו ברחובות יחיעם וורד בעיר. בהליך אחד הורשע ב־50 עבירות הנוגעות לתשעה כלי רכב ונקנס ב־50 אלף שקל; בהליך האחר הורשע ב־55 עבירות ביחס לשבעה כלי רכב ונקנס ב־50 אלף שקל נוספים. באותו הליך חויב גם בהוצאות משפט של 2,500 שקל.
הקרי, שיוצג בערעור בידי עו"ד ליעוז הקרי, טען בין היתר כי מדובר במקרקעין פרטיים שאין לראות בהם "דרך" לצורך הפעלת סמכות אכיפה עירונית. עוד טען כי המונח "רישיונו פקע" אינו מתייחס לכל רכב שחלף המועד לחידוש רישיונו, ותקף את קבילותן של הראיות שנועדו להוכיח את תוקף הרישיונות.
השופטת ביבי ציינה כי בעניינו של המערער כבר נדונו בעבר הליכים דומים, אך בחנה את הערעורים הנוכחיים לפי הראיות שהוגשו בתיקים הללו. עצם קיומן של הכרעות קודמות לא פטר את התביעה מהוכחת יסודות העבירות שיוחסו לו כעת.
העירייה מוסמכת לאכוף — גם כשנטענת בעלות פרטית
בית המשפט לא קיבל את העמדה שלפיה הסיווג הקנייני של השטח שולל בהכרח את האפשרות לראות בו "דרך" לפי הדין. שאלת תחולת חוק העזר נבחנת לפי ההגדרה המשפטית הרלוונטית ולפי נסיבות השימוש במקום, ולא רק לפי הטענה שהקרקע מצויה בבעלות פרטית. סוגיה זו נדונה גם בהחלטה מקדמית במסגרת הערעורים.
נדחתה גם פרשנותו המצמצמת של המערער למילים "רישיונו פקע". השופטת הבהירה כי פקיעת רישיון עשויה להיות פשוט סיומה של תקופת תוקפו, ולא רק מצב שבו הרכב הפך לגרוטאה שאי אפשר לחדש עוד את רישיונה. לכן, אילו הוכחו רכיבי העבירה בראיות מתאימות, הטענות האלה לא היו מונעות כשלעצמן הרשעה.
הפער הראייתי: הפקח העיד, אבל מאיפה הגיעו נתוני הרישוי?
הדיון המכריע עסק במידע ששימש את הפקחים לקביעה שהרכבים חנו ללא רישיון תקף. בערכאות הקודמות הסתמכו בין היתר על עדויות הפקחים ועל פלטים ממערכות מחשוב הנוגעות לרישוי כלי הרכב. בית המשפט המחוזי בחן האם הוצגה תשתית קבילה להוכחת הנתון הזה, ולא הסתפק בעצם העובדה שהפקח העיד כי ראה מידע במערכת או קיבל פלט מממונה עליו.
השופטת הבחינה בין תיעוד שעד ערך בעצמו בזמן אמת, אשר ניתן בנסיבות מתאימות להגישו תוך הסתמכות על כלל "הקפאת הזכירה שבעבר", לבין נתון שמקורו במאגר חיצוני שהעד לא יצר ולא הכיר מתוך ידיעה אישית. במקרה האחרון מתעוררת בעיה של עדות מפי השמועה, ויש להראות מהו החריג המשפטי המאפשר להגיש את הנתון — למשל, אם מתקיימים התנאים לקבילותו כרשומה מוסדית.
על פי ההכרעה, במקרה הזה לא הוכחו התנאים שיכשירו את הפלטים הרלוונטיים כראיה קבילה. בחלק מן המקרים העד אף לא הפיק את הנתון בעצמו, אלא הסתמך על מידע שקיבל. הבעיה הראייתית לא נפתרה באמצעות שימוש בכלל שנועד לרענן זיכרון ביחס לתיעוד שהעד עצמו ערך.
לא מספיק להראות חשד: התביעה חייבת להוכיח את יסוד העבירה
לצורך הוכחת העבירה נדרש להראות כי רישיון הרכב פקע במועד הרלוונטי. השופטת ציינה כי גם כאשר מדובר ביסוד עובדתי שלילי — היעדר רישיון בתוקף — על התביעה להעמיד תחילה תשתית ראייתית קבילה. רק לאחר מכן עשויה להיות משמעות לכך שהנאשם לא הציג ראיה סותרת או בחר שלא להעיד.
משלא הונחה אותה תשתית ראשונית, לא ניתן היה לבסס את ההרשעות על היעדר ראיות מטעם המערער. לכן התקבלו שני הערעורים, הכרעות הדין וגזרי הדין בוטלו, והקרי זוכה מכל העבירות שיוחסו לו בכתבי האישום הנדונים.
הפרשה ממחישה את ההבדל בין שאלה משפטית עקרונית לבין הוכחת העובדות בתיק מסוים. עירייה רשאית לאכוף עבירה שהוגדרה בדין, אך גם כאשר נרשמו עשרות דוחות, על התביעה להוכיח באופן קביל את העובדות שעליהן נשענת כל הרשעה.
