בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והחמיר את העונשים שנגזרו על אב ובנו בפרשה שבה הותקף באכזריות עורך הדין רונן בן צבי בעת שפעל בשם לקוחה בסכסוך על דירה ביפו. הבן, שהיה כמעט בן 17 בעת המעשה, ירצה 80 חודשי מאסר — שש שנים ושמונה חודשים — במקום ארבע שנים; האב, איברהים נגאר, ירצה שלוש שנות מאסר במקום שנתיים. ערעוריהם של השניים על חומרת העונשים נדחו.
ההכרעה ניתנה בהרכב המשנה לנשיא נעם סולברג והשופטים גילה כנפי-שטייניץ ויחיאל כשר. בפסק הדין משולבים שני צירים מרכזיים: הנזק החריג שנגרם לעורך הדין ולמשפחתו, והשאלה עד כמה ניתן להעניק משקל לשיקום קטין כאשר מעשה האלימות ותוצאותיו כה חמורים. לצד זאת, בית המשפט הבחין היטב בין העבירות שבהן הורשע האב לבין מעשה התקיפה שביצע בנו.
הסכסוך על הדירה, והמפגש שהסתיים בפגיעה אנושה
לפי עובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודו האב ובנו, נגאר ביקש לרכוש דירה הסמוכה למקום מגוריו במחיר נמוך משוויה. כדי להביא למכירת הנכס, הופעלה אווירת אימה כלפי בעלת הדירה והשוכרת שהתגוררה בה. לאחר שהשוכרת עזבה ובעלת הנכס התקשתה למצוא דיירים חדשים, החל נגאר להשכיר את הדירה בעצמו לאחרים, ללא רשות ובמרמה.
בעלת הדירה פנתה לעו"ד רונן בן צבי, שהגיש בשמה הליכים משפטיים להשבת החזקה בנכס. ב-25 ביולי 2025 הגיע בן צבי לבניין כדי לברר את זהות המחזיקים בדירה. נגאר ושכן נוסף חסמו את דרכו; במהלך העימות פנה אליו נגאר בטרוניה על התביעה שהגיש נגדו ונגד בני משפחתו. בן צבי חש מאוים והזעיק את המשטרה.
אלא שבאותו שלב הגיח בנו של נגאר מאחורי עורך הדין והחל להכותו בראשו ובעורפו. על פי כתב האישום, גם לאחר שבן צבי קרס, הבן בעט בראשו והמשיך בתקיפה אף שאביו קרא לו לחדול. עורך הדין הצליח להתרחק, אך התמוטט במרחק של עשרות מטרים; עוברת אורח מצאה אותו מחוסר הכרה והזעיקה כוחות הצלה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לו נזק מוחי קבוע ונכות קשה ביותר.
העליון: הפגיעה שינתה את חיי הנפגע ומשפחתו
סולברג הקדיש חלק נרחב מפסק הדין לנזק שהתקיפה הותירה. הוא תיאר כיצד עורך דין פעיל ואיש משפחה איבד את עצמאותו הפיזית והקוגניטיבית, נעשה תלוי באחרים, וממעט לדבר או לזהות את הקרובים לו. על פי תסקיר נפגע העבירה, בני משפחתו נושאים מאז בנטל טיפולי ושיקומי כבד ומתמשך.
הציטוט מפסק דינו של סולברג מתייחס למעשיו של הבן ולפגיעה בבן צבי. מבחינת בית המשפט, חומרת הנזק אינה עניין נלווה בלבד: היא רכיב משמעותי בבחינת העונש ההולם, גם כאשר מדובר בנאשם שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. השופט כשר הצטרף לתוצאה והדגיש כי פגיעה חריגה בחומרתה עשויה להצדיק החמרה בענישה, בהתאמות הנדרשות גם לגבי קטינים.
האב לא הורשע בתקיפה, אך העליון מצא הצדקה להחמיר בעונשו
הבן הורשע, לפי הודאתו בכתב האישום המתוקן, בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ובעבירות של שיבוש והדחה בחקירה. האב, לעומתו, לא הורשע בתקיפה עצמה ולא בעבירת אלימות או סחיטה באיומים. הוא הורשע בהסגת גבול, בקבלת דבר במרמה, בשיבוש הליכים ובהדחה בחקירה. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד משום ששני הערעורים נדונו בפסק דין אחד על רקע אותה פרשה.
ביחס לאב, העליון הותיר על כנו את מתחם הענישה שקבע המחוזי — 20 עד 48 חודשי מאסר — אך קבע כי העונש של שנתיים שנגזר עליו נמוך מדי בתוך אותו מתחם. סולברג נתן משקל לעברו הפלילי, להתנהלותו לאחר האירוע, למאמצי השיבוש ולהיעדר קבלת אחריות כנה. נקבע כי גם הודאה החוסכת זמן שיפוטי אינה מספיקה לבדה כדי להצדיק ענישה סמוכה לתחתית המתחם.
באשר לטענות בדבר סיוע שנתן האב לנפגע אחרי התקיפה, פסק הדין מתייחס לסרטון שהוצג בדיון ולטענת המדינה כי התיעוד לא העיד על סיוע אותנטי אלא על ניסיון ליצור מצג מסוים. סולברג דחה את האפשרות לראות בהתנהלות זו שיקול לקולה. עוד ציין כי האב לא שילם את הפיצויים שבהם חויב והביע ביקורת על טענתו בדבר תרומה לצדקה לרפואתו של בן צבי כתחליף לכך.
הבן היה קטין: שיקום חשוב, אך אינו השיקול היחיד
לגבי הבן נדרש העליון למערכת שיקולים שונה, בשל גילו בעת התקיפה. לפי דיני הנוער, נקודת המוצא היא מתן משקל לשיקום, לטיפול, לשילוב בחברה ולמידת הבגרות של הקטין. ואולם, כעולה מפסק הדין, גם שיקולים אלה נבחנים אל מול חומרת המעשים, המסוכנות, ההרתעה והנזק שנגרם לנפגע.
תסקיר שהוגש לבית המשפט העליון הצביע על נכונות מסוימת של הבן להשתלב בהליכי טיפול במהלך מאסרו. לצד זאת, התסקיר תיאר קשיים התנהגותיים ועבירות משמעת, ולא הציג המלצה להקל בעונשו במסגרת הערעורים. במצב זה קבע סולברג כי משקל השיקום פוחת, אף שהנאשם היה קטין בזמן ביצוע העבירה.
השופט בחן גם פסקי דין קודמים בעניינם של קטינים שהורשעו במעשי אלימות חמורים. הוא הדגיש כי הנזק שנגרם לבן צבי קשה במיוחד בהשוואה למקרים שנדונו, וכי אין לגזור מן ההשוואות נוסחה אוטומטית לענישה. התוצאה בעניינו של הבן נקבעה לאחר שקלול חומרת המעשים, ההשלכות הקשות והאפשרות השיקומית שהוצגה בפני בית המשפט.
"קטינות אינה מהווה חסינות": האמירה שמעבר למקרה הפרטני
לצד הכרעתו בערעור הפרטני, התייחס סולברג למה שתיאר כמגמה מדאיגה של אלימות חמורה בקרב קטינים. הוא ציין כי מדיניות הענישה אינה קפואה, וכי במקרים המתאימים ניתן להעלות את רף הענישה הנוהג. הדברים נאמרו במסגרת דיון רחב בענישת קטינים — ולא כקביעה שכל עבירת אלימות של קטין מחייבת החמרה אוטומטית.
זו אחת מאמירות המפתח בפסק הדין. סולברג הבהיר כי משקלם של הגיל ושל סיכויי השיקום אינו נעלם, אך נסיבות של אלימות קשה ונזק חריג עשויות להצדיק עונשי מאסר ממושכים. השופט כשר הצטרף לתוצאה ולהנמקה שלפיה יש מקום להחמיר בענישה כאשר נגרמת לנפגע פגיעה קשה ויוצאת דופן בחומרתה, גם כאשר מדובר בקטין, בכפוף להתאמות הנדרשות.
ערעור המדינה התקבל; יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם
בסיכומו של דבר, העליון החמיר את עונשו של הבן מארבע שנות מאסר ל-80 חודשים בפועל, ואת עונשו של האב משנתיים לשלוש שנים בפועל. יתר רכיבי גזר הדין של בית המשפט המחוזי נותרו ללא שינוי. השופטת גילה כנפי-שטייניץ הסכימה לפסק דינו של סולברג, והשופט יחיאל כשר הצטרף לתוצאה תוך הדגשת הנזק החריג לנפגע העבירה.
פסק הדין מדגיש את המחיר האנושי הכבד של התקיפה: עורך דין שהגיע לבצע את עבודתו עבור לקוחה ונפגע פגיעה בלתי הפיכה. במישור המשפטי הוא מדגיש שני עקרונות משלימים — הצורך לדייק בייחוס העבירות לכל מורשע, והאפשרות להחמיר בענישה כלפי קטין כאשר חומרת האלימות ותוצאותיה מצדיקות זאת.
