כמעט תשע שנים עבד אהוד מויאל בשיווק דירות בצפון באמצעות חשבוניות, ללא תלושי שכר. בסיום ההתקשרות פנה לבית הדין לעבודה, שפסק לו 261,840 שקל עבור זכויות עבודה ועמלות, נוסף על 20 אלף שקל בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין. ואולם, לא כל דרישותיו התקבלו: בית הדין דחה את בקשתו לפיצוי נוסף בשל עצם ההעסקה במתכונת של עצמאי, וכן את טענתו שהתפטר בשל הרעה בתנאים.
בפסק הדין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בהרכב בראשות השופטת סאוסן אלקאסם, נקבע כי מויאל שיווק דירות עבור ספייס בניה וייזמות מאוגוסט 2015 ועד אפריל 2024. בניגוד למקרים רבים שבהם מתנהל ויכוח על עצם קיומם של יחסי עובד–מעסיק, כאן הצדדים הסכימו שהם התקיימו בפועל. השאלה הייתה כספית: האם התמורה ששולמה למויאל כנותן שירותים כיסתה את העלות שהחברה הייתה נושאת בה אילו העסיקה אותו כשכיר?
ההשוואה לעובד שהחליף אותו הכריעה את החישוב
בית הדין בחן את תנאיו של מנהל השיווק שנכנס לתפקיד לאחר עזיבתו של מויאל. בשים לב לשכר, לרכב הצמוד ולזכויות הנלוות, נמצאה עלות העסקה חודשית של 24,773 שקל לעובד המקביל, לעומת 21,264 שקל בתמורה המובטחת ובשווי ההטבות שניתנו למויאל. הפער עמד על 3,509 שקל בחודש. במשך 81 החודשים שנכללו בתקופת התביעה, התקבלה תקרת הפרש של 284,229 שקל, שבמסגרתה ניתן היה לפסוק את הזכויות שהוכחו.
בית הדין יישם את העקרונות שנקבעו בהלכת כותה: לאחר שמוכרים יחסי עבודה, אין בהכרח זכאות אוטומטית לכל סכום שנתבע. יש לבחון את השכר החלופי ואת הפער לעומת התמורה ששולמה במסגרת ההתקשרות העצמאית, תוך בחינה נפרדת של רכיבי התביעה.
שעות נוספות, פנסיה, פיצויים ועמלות
עבור שעות נוספות נפסקו למויאל 122,946 שקל; עבור רכיב הפיצויים 56,160 שקל; בגין תגמולי מעסיק לפנסיה 60,840 שקל; ועבור פדיון חופשה 11,594 שקל. סכום רכיבי הזכויות הללו הגיע ל־251,540 שקל. בנוסף נפסקו 10,300 שקל בגין עמלות מכירת דירות, כך שסך החיוב הכספי ברכיבים אלה עומד על 261,840 שקל, לפני ריבית. בית הדין דחה רכיבים אחרים, ובהם תביעה להשלמת שכר.
בעניין העמלות קבע בית הדין כי גם בתקופה שבה הצדדים לא הגיעו להסכם חדש, מויאל המשיך לשווק דירות והיה זכאי לעמלות על מכירות שבוצעו עד לסיום עבודתו. עם זאת, הוא לא קיבל את מלוא החישוב שדרש, בין היתר בשל שיעורי עמלה שונים בתקופת שיווק ראשונית ובשל סכומים שכבר שולמו.
בחר לעבוד כעצמאי – ולכן לא קיבל פיצוי נוסף
בית הדין דחה את התביעה לפיצוי לא ממוני בגין הסיווג כעצמאי. בפסק הדין נקבע שההתקשרות בדרך זו הייתה בחירתו של מויאל, ולא מתכונת שנכפתה עליו; הוא גם נהנה מהטבות הנלוות למעמדו העצמאי לצד הטבות שקיבל מהחברה. עוד נדחתה טענתו לזכאות לפיצויי פיטורים מלאים מחמת הרעת תנאים, אך נפסק לו רכיב ההפקדות לפיצויים.
התביעה נגד חברה נוספת, לאטי ייזום ובניה, נדחתה בהסכמת מויאל והוא חויב לשלם לה 3,000 שקל הוצאות. מנגד, ספייס בניה וייזמות חויבה כאמור ב־20 אלף שקל הוצאות ושכר טרחה לטובתו. פסק הדין מדגים מדוע גם כאשר מעמדו של אדם כעובד מוסכם, עדיין נדרשת הכרעה נפרדת בשאלת השכר החלופי, רכיבי הזכויות וההצדקה לפיצוי שאינו ממוני.
